שיעור שבועי - הרב אורי סדן

הלל בשילוב כלי נגינה

שאלה:

האם ניתן להתפלל את תפילת ההלל בבית הכנסת בראש חודש או בחול המועד בשילוב של כלי נגינה?

תשובה:

כידוע בבית המקדש היתה אמירת ההלל מלווה בנגינה של עשרות כלי נגינה מסוגים שונים כפי ששנינו במסכת ערכין (י ע"א) "ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח...". מנהג זה קדום ביותר ואת כלי הנגינה הראשון מייחסת הברייתא (שם ע"ב) למשה רבינו "אבוב היה במקדש... ומימות משה היה". השימוש בכלי הנגינה נועד לעורר את רגשות הקודש שבאדם המגיע לעבוד את ה' בביתו. כמי שמנגן בעצמו שנים רבות אני יכול להזדהות בקלות עם התחושה כי השימוש בכלי הנגינה מעצים מאד את רגשות הקודש שבאדם.

עם חורבן בית המקדש וגלות ישראל בטלה הנגינה בשעת ההלל כפי שכותב החתם סופר (חלק ה - השמטות סימן קצב) "איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר... היו רוצים שישוררו לה' בהודות והלל על ישיבתם בבבל בהשקט אחר החרבן... ומכל מקום לא רצו לזמר בתפלתם כדרך שעשו בבהמ"ק כאלו שכחו ירושלים ונתיאשו ממנה... כי אין שמחה ואין שחוק לפני' ית"ש עד יושב בשמים ישחק...".
בינתיים, "המגרש הרוחני" לא נשאר ריק, שכן לא רק ישראל גלו אלא גם הניגון גלה, עליו השתלטו הנוצרים אשר הפכו את הנגינה בבית תיפלתם לענין מרכזי. החרו החזיקו אחריהם הרפורמים אשר הכניסו עוגב להיכלות שלהם. כעת, החזרת הניגון למקומו הטבעי לו, נעשתה מסובכת עוד יותר שכן נגינה בשעת התפילה עשויה להיראות כסוג של חיקוי זול למנהגי הנוצרים והרפורמים גם יחד, המוגדר בהלכה כאיסור "בחוקותיהם לא תלכו". בעקבות חשש זה נמנו וגמרו כמעט כל הפוסקים שאין להכניס עוגב לבית כנסת אפילו לא לנגינה בימות החול, ואפילו לא לאירועים שאינם תפילה של ממש (ביניהם החתם סופר, הרש"ר הירש ויקרא י"ח ג', הנתיבות, ועוד רבים). 

אולם, כל הפוסקים הנזכרים לעיל התייחסו לעוגב, ואסרו דוקא אותו וזאת מכיוון שמסיבות דתיות כלי זה דוקא שימש לפולחן הנוצרי והרפורמי, ולכן בשימוש בו ישנו איסור "בחוקותיהם לא תלכו". הפוסקים לא התייחסו לנגינה בימות החול בכלים אחרים בהם אין כל סממן נוצרי או רפורמי, ומסתבר שהדבר מותר (עיין בדברי הרד"צ הופמן בשו"ת מלמד להועיל או"ח טז). 

יוער כי לדעת החתם סופר (שם) הדבר אסור מסיבה נוספת והיא משום שאין זה ראוי לשורר בכלי שיר בהיותנו בגלות, שכן הדבר מבטא יאוש מבנין בית הקדש. סיבה זו אינה מבחינה בין סוגים שונים של כלי נגינה, אך רוב הפוסקים לא הביאו אותה כסיבה מרכזית לאיסור, בפרט שכיום עם סיום הגלות וראשית צמיחת גאולתנו סיבה זו נראית משמעותית עוד פחות.

לכן נכון וראוי להחזיר את המנהג למקומו ולשורר בהלל בבית מקדש מעט, עד אשר מהרה יבנה המקדש, ויראנו בבנינו, וישמחנו בתיקונו ונזכה לשורר לפניו בביתו, שכן בהקשר הנוכחי, ברור שמדובר ברצון קדוש וטהור לדבקות אלקית ולהתעוררות של רגשי קודש, ואין בו שמץ של רצון להידמות לרפורמים או לנוצרים ח"ו.

על מנת שמנהג זה יקבל את מקומו הראוי לו כמנהג קדוש וטהור, עדיף להשוות אותו, ככל האפשר, למנהג בבית המקדש (כמבואר במשנה בערכין שם) ולנהוג כך גם כן בחול המועד. זאת ועוד, בחול המועד הציבור אינו עובד או לומד ופנוי יותר לתפילה ארוכה. לכן, ניתן לקבוע למשל את יום א' דחול המועד כיום שבו תתקיים תפילה חגיגית ובה יתלוו כלי נגינה לאמירת ההלל.
אם הדבר יעלה יפה ניתן יהיה לעשות זאת שוב במועד הבא (גם מנימוק זה עדיף חול המועד על ראש חודש אדר שכן אז הדבר נראה כסוג של אפיזודה פורימית).

כמובן, שכמו כל מנהג חדש, יש לדאוג כי הדבר לא יעורר מחלוקות ומריבות, ולעשות זאת רק אם ישנו רצון של מרבית הציבור, תוך השארת מנין נוסף בו יתפלל מי שהדבר מסיבות שונות מפריע לו.

בתפילה כי נצליח להפוך את עבודת ה' למשמעותית יותר עבורנו, במועד ובכל השנה כולה, ונזכה לראות כהנים בעבודתם ולויים משוררים ומנגנים על דוכנם במהרה בימינו.

שבת שלום,
אורי סדן