שיעור שבועי - הרב אורי סדן

שאלה:

שלום הרב, אני משתדל להקפיד להתפלל כל יום אולם קשה לי להתפלל במנין. המנין הראשון בשעה 6:00 קצת מוקדם לי והמנין השני בשעה 7:30 כבר מאוחר ואני צריך לצאת לעבודה. גם מנחה וערבית לא כל כך מסתדרות לי עם העבודה והמשפחה. לכן בד"כ אני מתפלל בבית או בעבודה. שאלתי היא עד כמה אני צריך לוותר על מנת להתפלל במנין?

תשובה:

שלום רב. הרשה לי להפתיע אותך ולומר כי אין זו שאלה הלכתית בעיקרה. זוהי יותר שאלה ערכית של סדרי עדיפויות המוגדרים על ידי האדם עצמו. ניתן להתיר כמעט כל דבר. השאלה הגדולה שצריך לשאול היא איזה מקום תופסת התפילה בעולמנו? עד כמה חשוב לנו להתפלל במנין? האם ברורה לנו מספיק מעלתה של תפילה בציבור? בדברים הבאים אנסה להתייחס הן לשאלה הערכית והן לשאלה ההלכתית:

השאלה הערכית - מעלת התפילה בציבור -

בשביל להבין מהו עניינה של תפילה בציבור עלינו להבין מהו עניינה של תפילה בכלל. באופן כללי ניתן לומר כי לתפילה שתי מטרות שונות (עיין מהר"ל נתיבות עולם נתיב העבודה פ"א): התפילה מצד אחד באה לצורך האדם אשר שואל ומבקש מהקב"ה למלא את צרכיו האישיים. מצד שני באה התפילה כביכול לצורך גבוה, שכן הקב"ה נתן לאדם כח עצום והוא להיות האחראי על גילוי שכינה בעולם הזה. כח זה מופיע בעם ישראל ומתבטא הן במעשים (המצוות בכלל וגמילות חסדים בפרט), הן באימוץ מערכת של ערכים (התורה) ועל כולם בגילוי הרצון להגיע למטרה זו (התפילה) (עיין שמונה קבצים קובץ ז' פסקה רכג).

חז"ל הפליגו בשבחה של התפילה בציבור במספר מקומות אך אם נעיין במעלות אלו נראה כי לתפילת הציבור שתי מעלות שונות הנובעות משתי מטרותיה של התפילה בכלל:
מצד אחד התפילה בציבור היא צורך של היחיד שתישמע תפילתו וכאשר מתפלל עם הציבור הדבר מובטח לו. וכך אמרו (ברכות ח ע"א) "ואני תפלתי לך ה' עת רצון - אימתי עת רצון - בשעה שהצבור מתפללין". במובן זה היחיד צריך את הציבור. הרמב"ם מדגיש פן זה ואומר (הלכות תפילה פ"ח ה"א) "תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור".

מצד שני, התפילה בציבור היא צורך הכלל וצורך גבוה, שכן האחריות על גילוי השכינה בעולם אינה מוטלת על היחיד אלא על כלל ישראל והתפילה בציבור נדרשת על מנת לגלות את רצון זה אצל עם ישראל. לכן אמרו (שם) "אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור - מעלה אני עליו כאילו פדאני, לי ולבני, מבין אומות העולם". מאידך גיסא אמרו על המזלזל בה "כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל - נקרא שכן רע". במובן זה הקב"ה, והציבור, צריכים כביכול את היחיד.

השאלה ההלכתית - חיוב התפילה בציבור -

הטור כותב ביחס לחובת תפילה בציבור (או"ח סימן צ אות יב) "לא יתפלל אדם אלא בבית הכנסת עם הצבור". אולם השולחן ערוך משנה הוא את הלשון ואומר (שם סעיף ט) "ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור". שינוי ניסוח זה של המחבר הוביל את האחרונים להסתפק בשאלה האם תפילה בציבור היא חיוב גמור כשאר המצוות שיש לעשות כל מאמץ סביר לקיימה (אגרות משה או"ח ב כז) או שאין זה חיוב גמור כמצות עשה אלא רק מעלה גדולה וחשובה שיש "להשתדל" לקיימה (ציץ אליעזר כב ה).
לשאלה עקרונית זו אין כמעט השלכות מעשיות שכן למעשה שניהם מסכימים שאין האדם מחוייב להפסיד כסף על מנת להתפלל במנין (משנה ברורה שם ס"ק כט). מאידך גיסא שניהם מסכימים כי אדם שנמצא במקום בו יוכל להשיג מנין אינו רשאי לוותר עליו אלא אם הוא יוצא לעסוק בדבר מצוה (ערוך השולחן צ' כ'). הפער בין התפישות יתבטא כנראה בשאלה עד כמה נהיה מוכנים להרחיב את המושג "דבר מצוה". לדוגמא, האם האדם מחוייב לוותר על שעות עבודתו ועל אפשרויות עסקיות אשר יפגעו ברווחיו על מנת להתפלל במנין (מ"ב שם) או שאין האדם חייב להפסיק עבודתו במחיר זה (מג"א תרעא יב) שכן פרנסת משפחתו נחשבת לדבר מצוה (ערוה"ש שם). 

לסיכום: נחלקו הפוסקים האם תפילה במנין קודמת בסדר העדיפויות לעבודה ולכן המקל במקום שאין לו ברירה אחרת יש לו על מי שיסמוך. אולם הנסיון מלמד כי עם עליה במוטיווציה לתפילה במנין ודירוג גבוה יותר בסדר העדיפויות, האדם מצליח לבנות את סדר יומו כך שישלב תפילה במנין מבלי לפגוע יתר על המידה בדברים אחרים החשובים לו.

שבת שלום, אורי סדן